גמרא
פירוש
איְצִיאָה בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ אַף הֲוָיָיה בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ אוֹ דִלְמָא הֲוָיוֹת לַהֲדָדֵי מַקְּשִׁינַן מָה הֲוָיָיה דְכֶסֶף לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ אַף הֲוָיָיה דִשְׁטָר לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ.
בָּתַר דְּבַעְיָא הֲדַר פַּשְׁטַהּ בהֲוָיָיה לִיצִיאָה מַקְּשִׁינַן דְּאָמַר קְרָא {דברים כ״ד:ב׳} וְיָצְאָה וְהָיְתָה.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
{רי״ף קידושין ה:}
{שמעתא דדעת האשה בשטר קידושין ודין שטרי פסיקתא}
כתוב בספר המאור, איתמר, כתבו לשמה ושלא מדעתה וכו׳, לא נראו לי דברי הרב ז״ל, ואדרבה, ההוא ת״ש דכתובות סייעתא הוא וכו׳:
אמר הכותב: עד שהוא תמה על הרי״ף, יתמה על רש״י ז״ל, שפי׳, לא ניתנו ליכתב, שלא נתנו חכמים כתיבה לדבר - שאם כתבו שיהא1 כמלוה בשטר לטרוף מן המשועבדין. אלא כמלוה בעדים היא, ואינה נגבית אלא מבני חורין. והטעם, שכיון שלא קבלו עליהם בחוב ולא פירשו, חייב אני מנה לבני, והלה לבתו, אף על פי שגמרו ושעבדו לבני חורין, לענין משועבדים לא קנו אא״כ פירשו, חייב אני מנה ובשטר.
ומותבינן עליה מהא דתנן, אין כותבין אלא מדעת שניהם. ואי ס״ד, אין גובין בהן אלא מבני חורין וכתיבה לא מהניא, למה לי דעת שניהם. והסוגיא מתפרשת מאליה.
אבל לפי הפי׳ שבספר המאור הזה, היאך הסוגיא מתפרשת. דאקשי׳ עלה מהא דתנן, הפקחים היו כותבין ע״מ שאזון. ומאי קושיא. התם, כשהתנו וכתבו. וא״ת, אין אלו פקחים אלא שוטים, שעכשיו גובה מן המשועבדים, אפשר שהתנתה עמו לכתוב [ואין פקחותן אלא מכל זמן שאת אינו עמי], 2 שעיקר משנתינו לכך נשנית.
וכן הא דמקשינן עליה מהא דתנן, והיא ניזונת מנכסים משועבדים, מאי קושיא. לימא, בשכתב. ואמאי אצטריך למימר, כשקנו מידו. בלא קנין נמי בשכתב מהני לבת אשתו ולא לבתו.
אבל הפי׳ שפירשו בו רבינו אלפסי ורבינו שלמה נכון. ושמעינן מינה דהלכתא כרב פפא ורב שרביה3, דרב אשי סבר הכי על כרחיה. ורבינא לא קבלה מיניה ולית הלכתא כוותיה. וכן פסק ר״ח ז״ל.
וזו מחלוקת ישנה היא בין הראשונים. שבישיבה העלו כדברי רבינו ז״ל, ורב נטרונאי גאון היה חלוק בדבר. וכן בהלכות גדולות. ומתוך הדברים, אין אנו יוצאין מידי ספק.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
{שמעתא דדעת האשה בשטר קידושין ודין שטרי פסיקתא}
כתוב בספר המאור, איתמר, כתבו לשמה ושלא מדעתה וכו׳, לא נראו לי דברי הרב ז״ל, ואדרבה, ההוא ת״ש דכתובות סייעתא הוא וכו׳:
אמר הכותב: עד שהוא תמה על הרי״ף, יתמה על רש״י ז״ל, שפי׳, לא ניתנו ליכתב, שלא נתנו חכמים כתיבה לדבר - שאם כתבו שיהא1 כמלוה בשטר לטרוף מן המשועבדין. אלא כמלוה בעדים היא, ואינה נגבית אלא מבני חורין. והטעם, שכיון שלא קבלו עליהם בחוב ולא פירשו, חייב אני מנה לבני, והלה לבתו, אף על פי שגמרו ושעבדו לבני חורין, לענין משועבדים לא קנו אא״כ פירשו, חייב אני מנה ובשטר.
ומותבינן עליה מהא דתנן, אין כותבין אלא מדעת שניהם. ואי ס״ד, אין גובין בהן אלא מבני חורין וכתיבה לא מהניא, למה לי דעת שניהם. והסוגיא מתפרשת מאליה.
אבל לפי הפי׳ שבספר המאור הזה, היאך הסוגיא מתפרשת. דאקשי׳ עלה מהא דתנן, הפקחים היו כותבין ע״מ שאזון. ומאי קושיא. התם, כשהתנו וכתבו. וא״ת, אין אלו פקחים אלא שוטים, שעכשיו גובה מן המשועבדים, אפשר שהתנתה עמו לכתוב [ואין פקחותן אלא מכל זמן שאת אינו עמי], 2 שעיקר משנתינו לכך נשנית.
וכן הא דמקשינן עליה מהא דתנן, והיא ניזונת מנכסים משועבדים, מאי קושיא. לימא, בשכתב. ואמאי אצטריך למימר, כשקנו מידו. בלא קנין נמי בשכתב מהני לבת אשתו ולא לבתו.
אבל הפי׳ שפירשו בו רבינו אלפסי ורבינו שלמה נכון. ושמעינן מינה דהלכתא כרב פפא ורב שרביה3, דרב אשי סבר הכי על כרחיה. ורבינא לא קבלה מיניה ולית הלכתא כוותיה. וכן פסק ר״ח ז״ל.
וזו מחלוקת ישנה היא בין הראשונים. שבישיבה העלו כדברי רבינו ז״ל, ורב נטרונאי גאון היה חלוק בדבר. וכן בהלכות גדולות. ומתוך הדברים, אין אנו יוצאין מידי ספק.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
1 נראה דצ״ל: יהא
2 נראה שיש למחוק תיבת, אינו. א״נ, צ״ל, ופקחותן אינו אלא מכל זמן שאת עמי, ויש למחוק תבת, ואין
3 גירסתנו: רב שרביא
הערות
Gemara
Peirush